מרקוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

1.החלטה בבקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות.

2.ברקע להחלטה זו, כתב תביעה שעיקר עניינו בטענת המשיב לפיה נגנבה מכוניתו ביום 5.6.2006 בנסיבות כמפורט בכתב התביעה שהגיש – שימת לב במיוחד לסעיף 9 לכתב התביעה.

3.כתב תביעה זה הוגש ביום 14.6.2012, למעלה משש שנים מאז קרות הגניבה הנטענת ובשים לב לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, הוגשה התביעה למעלה מכפל הזמן המירבי שנקבע בחוק.

4.בטענות המשיב יש לאבחן בין מספר טענות, שאליהן, אתייחס, אמנם, בקצרה, אך אין בהן הרבה ממש, לבין טענה אחת, שהיא, אולי, היחידה המחייבת יתר דיון והתייחסות.

א.אין חולקין שהייתה המכונית משועבדת (ככל הנראה, הכוונה, למשכון רשום), ובשל כך, על פי הנטען, לא יכל המשיב להגיש תביעה עצמאית. ברם, העובדה שהמכונית הייתה ממושכנת, אין בה, כשלעצמה, ובהתעלם מכל הקשור בכונס הנכסים אליו אתייחס בהמשך, כדי להצדיק הגשת תביעה במועד החורג בהרבה מתקופת ההתיישנות: וכי, אם הייתה המכונית ממושכנת, לא נגרם לבעליה נזק בשל כך שנגנבה?! פשיטא, שגם מי שממשכן את מכוניתו, נגרם לו נזק, אם נגנבה המכונית, וקשה להבין ולקבל תירוץ שיצדיק המתנה של שש שנים עד הגשת התביעה. בטענה זו, באופן בו הוצגה, אין, אפוא, ולא כלום.

ב.עוד טוען המשיב שהנימוק העיקרי לתכלית ההתיישנות, הוא, כלשונו, "הנימוק הראייתי". גם בטענה זו אין הרבה ממש. אפילו תומר שאכן כך, אין כל סיבה להניח שבחלוף תקופה הכפולה מפרק הזמן הקבוע בחוק לא נגרם למבקשת נזק במישור הראייתי. אך מעבר לכך, מנוסחת טענה זו בצורה חד ממדית: את ההיבט הראייתי, לבטח, לקח המחוקק בחשבון שעה שקבע את סעיף 31, ומעבר לכך לא נכונה הטענה שהנימוק הראיתי הוא העיקרי, אם לא היחידי, שברקע לכללי ההתיישנות. בקצירת העומר אציין, שהנימוקים להתיישנות עמוקים שבעתיים מכפי שמבקש להציג אותם בא כוח המשיב, שלא לדבר על כך שנמנע הוא מאבחנה בין התיישנות דיונית לבין התיישנות מהותית, ומכל מקום, יהיו הנימוקים אשר יהיו, חזקה על המחוקק שלקח את כולם בחשבון שעה שקבע לתביעה כלפי חברת ביטוח תקופת התיישנות בת 3 שנים.

5.הטענה היחידה המחייבת יתר התייחסות יסודה בעובדה שבתוך תקופת ההתיישנות מונה למכונית כונס נכסים על ידי בעל המשכון, בנק המזרחי, וזה, הגיש גם הגיש תביעה במועד, בין היתר, גם כלפי הנתבעת דנן. לימים נמחקה תביעה זו, ופרוטוקול הדיון מיום 4.7.10, שבסופו נמחקה התביעה, מכיל את דברי בא כח חברת הביטוח ולפיו: "מן הראוי שהתובענה הנוכחית תימחק ואילו הנתבע 2 [הוא התובע דנן – א.ר.] יגיש כתב תביעה נפרד, אם ירצה בכך". כתב התביעה נשוא פרשתנו הוגש שנתיים לאחר הדיון בו נאמרו הדברים הנ"ל ושבסופו נמחקה תביעת כונס הנכסים. באופן פורמאלי, ייתכן שיש מידה של ממש בטענת המשיבה, שגם בשים לב להצהרות והחלטות שניתנו בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בתל אביב התיישנה התביעה, וזאת באשר עד להגשתה חלפו כשנתיים, וגם בהינתן שמהרגע שבו הוגשה התביעה עד מחיקתה נעצר מרוץ ההתיישנות באשר מונה למכונית כונס נכסים, בשים לב לכך, שמאז מחיקתה חלפו שנתיים נוספות, הרי שבמשך כארבע שנים יכול היה התובע להגיש את תביעתו, ואם לא עשה כן, משמעות הדבר שתביעתו התיישנה. ועם זאת, מקננת בי תחושה של אי נוחות ביחס לטענת המבקשת לדחיית התביעה בשל התיישנות בנסיבות אלה.

א.תחילה אציין שמהמועד בו הצהיר בא כוחה בתל אביב שרשאי התובע דנן להגיש תביעה נפרדת לא חלפו שלש שנים, ואשר למועד בו ניתן היה להגיש 'תביעה נפרדת', לא הוצהר בפרוטוקול דבר, וייתכן ונכון בנסיבות אלה לפרש את הדברים לחובת הנתבעת, היינו שהמועד להגשת תביעה נפרדת לא הוגבל. מכל מקום, דחיית תביעה על הסף, החלטה שמשמעותה, לבטח, דרסטית, מקומה רק בנסיבות חד משמעיות, והצהרת חברת הביטוח הנ"ל, שלא הוגבלה בזמן, יוצרת מצב דברים גבולי בו לא נכון להורות על דחיה על הסף.

ב.שנית, אוסיף, שמחויב בית המשפט למידה סבירה של רגישות כלפי בעל נכס אשר נקלע למצב בו נגנב הנכס, ובמועד סמוך מתמנה כונס נכסים ביחס לזכויותיו באותו נכס. מצב זה, מורכב הוא, ויש מקום למידה של גמישות כלפי אזרח הנקלע למצב מסוג זה, ואשר, לא תמיד הוא יודע, מתי מוסמך הוא להגיש תביעה, מאיזה שלב ניטל ממנו כוחו להגיש תביעה, באשר מונה לנכס הנדון כונס נכסים, וכיצד יש להתייחס לתקופת התיישנות בנסיבות מסוג זה.

6.כללו של דיון במסקנתי, שגם אם בגבול שורת הדין, בשים לב להליכים שהתנהלו בעניינה של פרשה זו בבית משפט השלום בתל אביב, תוך שיצוין שהוגשה אותה תביעה במועד, וכי מהצהרת בא כח חברת הביטוח עובר למחיקת התביעה, יש אי בהירות ביחס לתקופת ההתיישנות, לא יהא נכון להורות עתה על דחיית התביעה על הסף בשל התיישנות.

ועם זאת, נותנת הדעת שבמצב דברים זה יהא כדי להכביד על הנתבעת בהיבט הראייתי, ועשוי הדבר להילקח בחשבון בהמשך ההליך גופו. לשון אחר: בכל מקרה בו תעלה לדיון שאלה ראייתית וייווצר חשש שנפגעת המבקשת בדיון במישור זה, בשל המועד בו הוגשה התביעה, עשויה להיות משמעות לכך שהוגשה התביעה במועד בו הוגשה.

7.סוף דבר, אך מן הטעם שפורט בסעיף 6 הנ"ל, נדחית בשלב זה טענת ההתיישנות. בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה לא יינתן לחובת המבקשת צו להוצאות.

להמשך דיון – 25.6.2013 בשעה 11:40. הליכים מקדמיים, עד למועד זה.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ג, 17 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: